דלקת אוזן חיצונה – זיהום של תעלת השמע החיצונה הגורם לבצקת והיצרות של התעלה, וכאבים עזים. ישנו כאב ניכר גם בעת הנעת האפרכסת וגם בעת לחיצה על הסחוס הקדמי באפרכסת. לעיתים האפרכסת זקורה (יותר נפוץ בילדים). גם חום בד"כ מופיע רק בילדים.
דלקת אוזן חיצונה קשה (בעיקר במקרים שיש מחלת סכרת ברקע) – זהו זיהום של תעלת השמע החיצונה אשר אינו משתפר תחת טיפולי אנטיביוטיקה חוזרים – מקומיים וסיסטמיים. לרוב הזיהום מתפשט ומערב את העצם שמסביב לתעלה ויכול להתפתח לזיהום של בסיס הגולגולת באזור זה.
זיהום של האפרכסת – בד"כ הינו זיהום עורי ומתבטא בנפיחות ואודם של כל האפרכסת. לעיתים מערב גם את הסחוסים של האפרכסת. אינו קשור לאוזן עצמה (תעלה או עור תוף).
דלקת אוזן תיכונה – זיהום של חלל האוזן אשר נמצא מאחורי עור התוף, ונקרא חלל האוזן התיכונה. בד"כ מופיע לאחר שינויי לחץ והצטברות נוזלים בחלל זה, אשר נוצרים עקב נזלת או גודש אפי ממשוכים. מתבטא בכאבים, לא תמיד יש חום.
דלקת של העצם מסביב לאוזן התיכונה (המסטואיד) – דלקת זו היא סיבוך של דלקת אוזן תיכונה. הזיהום מתפשט מעבר לחלל האוזן התיכונה ומערב את העצם מסביב – עצם המסטואיד. לעיתים נוצר חלל בתוך העצם המתמלא מוגלה ויש צורך לנקזו (לעיתים שטחי – ע"י ניקור חיצוני עם מחט, ולעיתים עמוק יותר המצריך ניתוח לצורך ניקוז). חלל זה אשר מתמלא במוגלה בעצם נקרא "אבצס".
כולסטאטומה – ישנם שני סוגים: כולסטאטומה מולדת, וכולסטאטומה נרכשת. לא ברור חד משמעית (גם לאחר הרבה עבודות מחקר בנושא ובמשך שנים רבות) אם אכן אלו הם שני סוגים נפרדים או בעצם מהווים שתי הסתמנויות של אותו תהליך. נתחיל דווקא מהסוג השני (הנרכשת): מופיעה לאחר דלקות חוזרות או דלקת כרונית ממושכת. זוהי בעצם הצטברות של קרטין (מה שמופרש מהאפיתל שיש לנו בעור) במקום שהוא לא אמור להיות בו, ובכך גורם להרס. היא מסוגלת להרוס עצם והיא עושה זאת כל עוד לא "מפריעים" לה. ההרס יכול להיות איטי מאד ויכול להיות מהיר, בכל מקרה הנזק הינו בלתי הפיך. כדי למנוע אותו יש צורך בניתוח כדי לסלק את הכולסטאטומה. הכולסטאטומה מתנהגת כמו גידול אך אין היא נחשבת גידול. היא לא מתפשטת בזרם הדם למשל.היא גדלה ע"י הצטברות של החומר הקרטיני והורסת את מה שנמצא סביבה – בעיקר עצם. החומר הזה מצטבר או על רקע דלקת כרונית או דלקות חוזרות – כתוצאה מפגיעה בעור התוף (שיש לו שכבת אפיתל כמו שיש לנו בעור). לפגיעה בעור התוף יש הסתמנויות רבות. למשל חור בעור התוף, או "כיס" בעור התוף שנוצר עקב שינוי בלחצים, ואשר ממנו מתחיל לחדור הקרטין. הסוג הראשון (המולדת): מופיעה בד"כ באוזן שאינה סובלת מדלקות ומאחורי עור תוף שלם. לרוב היא מתגלה במקרה בבדיקה אוטוסקופית של רופא אא"ג. משייכים את התפתחותה לסידור תאים מסוים באוזן עוד בהיות האדם עובר.
נקב בעור התוף – לרוב נוצר על רקע דלקות אוזניים חוזרות או דלקת כרונית מתמשכת. נקב יכול להיווצר גם על רקע דלקת חריפה בודדה, אך אז בד"כ נסגר עצמונית וללא סיבוכים. נקב באוזן בריאה (גם כזו שחלתה אך החלימה) לרוב נסגר לבד ותוך שעות או ימים ספורים (תלוי בגודלו, מיקומו, ומצב איזון הלחצים באוזן התיכונה). כמו כן נקב יכול להישאר לאחר שנוצר באופן יזום ע"י רופא לצורך הנחת כפתור למשל. לרוב, לאחר פליטת הכפתור (מה שקורה בממוצע כעבור כשנה), החור נסגר לבד. לעיתים הוא אינו נסגר. עוד סיבה אחת להיווצרות נקב היא טראומה – חבלה, תאונת צלילה, רעש חזק או הדף כמו בפיצוץ (צבא, מלחמה, פיגוע חבלני, או במקום עבודה). לנקבים אלו סיכוי גבוה יותר להיסגר עצמונית, אך שוב תלוי בגודלם ובמיקומם.
ירידת שמיעה הולכתית – ירידת שמיעה שהיא בד"כ על רקע נוזלים באוזן תיכונה, אך יכולה להיות גם כתוצאה מנתק או קיבוע של עצמות השמיעה בתוך האוזן התיכונה (יש לנו 3 עצמות קטנטנות כאלו המהוות שרשרת רציפה המחברת בין עור התוף לאוזן הפנימית). כאשר נפגע רצף השרשרת הזה יש בעיה של הולכת הקול לאוזן הפנימית, ויש ירידת שמיעה. בד"כ הבעיה ניתנת לתיקון והירידה הפיכה. למשל מחלת האוטסקלרוזיס (otosclerosis) הפוגעת בעצם של האוזן הפנימית ועצמות השמיעה – ניתן לתקן מצב זה בעזרת ניתוח מיוחד המשחזר את הרצף הנ"ל.
ירידת שמיעה תחושתית-עצבית – ירידת שמיעה שהיא אינה הלכתית ונוצרת כתוצאה מבעיה או פגיעה באוזן הפנימית. לה יכולות להיות סיבות רבות שלא נפרטן פה. בד"כ ירידות כאלו אינן הפיכות, חומרתן אינה צפויה ולעיתים אף מחמירות עם הזמן. דוגמא אחת לכך היא בעיה גנטית שעוברת בתורשה או מום מולד באחד מאיברי השמיעה באוזן הפנימית אשר התרחש במהלך ההריון.
ירידת שמיעה תחושתית-עצבית פתאומית – ירידת שמיעה תחושתית-עצבית שנוצרה באופן פתאומי במהלך 72 שעות, ואשר אין לה גורם אחר נראה לעין כמו מחלה או טראומה. ישנן הרבה סיבות אפשריות לירידה כזו ולא ניתן לדעת מהי הסיבה בדיוק בכל מקרה, אך בכל המקרים מטפלים באופן דומה ולפי פרוטוקול מיוחד. הפרוטוקול כולל טיפול בסטרואידים. אופן הטיפול והמינון משתנה בין המחלקות השונות בארץ, וטרם הוכחה יעילות של טיפול מסוג אחד על פני האחר. בשליש מהמקרים השמיעה חוזרת לנורמה, בשליש מהם היא משתפרת אך לא חוזרת להיות כפי שהיתה ובשליש היא נשארת ירודה למרות הטיפול. לציין שהטיפול בד"כ נמשך בין שבוע ל- 10 ימים, והשיפור יכול להופיע במהלך הטיפול, מיד בסיומו, ואף מאוחר יותר. בד"כ סיכויי ההחלמה יורדים ככל שהזמן מתארך מאז הופעת הירידה אך יכול להיות שיפור גם כעבור חודש ויותר. כמו כן סיכויי ההחלמה הטובים ביותר הינם בגילאים הצעירים, באנשים בריאים וללא גורמי סיכון (כמו לחץ דם גבוה או סכרת), ובמקרים שאין תלונות נלוות (כמו טנטון או סחרחורת).
ירידת שמיעה על רקע חשיפה לרעש או בעקבות גיל מבוגר – הירידה היא בד"כ עצבית ויכולה להיות הפיכה ובלתי הפיכה. תלוי בעוצמה של הרעש אליו האוזן נחשפה, במשך זמן החשיפה אליו, ובסוג הרעש. בד"כ הסיכון הוא במקומות עבודה רועשים ואי שימת דגש על אמצעי מיגון נכונים או אי שימוש בהם. או שהחשיפה ממושכת מדיי ואמצעי המיגון לא מצליח להגן כראוי.
טנטון – טנטון הוא רעש שהאדם שומע (מכל סוג שהוא) ואשר אינו נשמע ע"י אנשים אחרים באותה סביבה. הטנטון יכול להיות מטריד ברמה נמוכה והאדם מתפקד איתו ומתרגל לנוכחותו או לעיתים גם אינו שומע אותו. אך הוא יכול להיות מטרד משמעותי עד כדי פגיעה בתפקודו של הסובל ממנו.
סחרחורת – אילוזיה של תנועה אשר אינה באמת מתקיימת. היא יכולה להיות סיבובית אמיתית, תחושת "ציפה בחלל" או תחושת חוסר יציבות בלבד. לסחרחורת באופן כללי הרבה סיבות רפואיות שרובן אינן קשורות למערכת האוזן.
סחרחורת ממקור אוזן היא תוצאה של בעיה כלשהי במערכת הווסטיבולרית (מערכת שיווי המשקל באוזן הפנימית). בעיה כזו מאובחנת בד"כ אחרי ששוללים בעיה נוירולוגית חריפה, ולאחר ש"סיפור" הסחרחורת מתאים, וכמובן כאשר הבדיקות האובייקטיביות תומכות בכך. לעיתים קשה לאבחן חד משמעית אך יש השערה או חשד וניתן לבצע ניסיונות טיפול. להבדיל מבעיה נוירולוגית חריפה, חוסר טיפול בבעיה ווסטיבולרית לא יוביל לקטסטרופה רפואית ולרוב הבעיות נעלמות מעצמן, ותוך זמן קצר. דווקא מומלץ להמשיך לתפקד כרגיל ולהימנע משכיבה ממושכת או חוסר תנועה, דברים שיכולים להחמיר או לעקב את ההחלמה.